נזקי פרוטקשן ומושכלות יסוד בנזקי אש

נזקי פרוטקשן ומושכלות יסוד בנזקי אש

07/2023

בפתח הקיץ ובשים לב לנזקי הפרוטקשן שעלו לכותרות לאחרונה והפכו ל"מכת מדינה", אני מבקש לחזור למושכלות היסוד בהקשר לנזקי אש. מטבען של שריפות שהן מתפשטות והשאלה האם שריפה שפרצה בשטח כלשהו (או במיטלטלין) ובפרט על רקע של הצתה בזדון (כדוגמת פרוטקשן/נטילת דמי חסות) מטילה אחריות כלשהי על הגורם ממנו פרצה האש והתפשטה - כלפי צדדים שלישיים.

אין במאמר זה בשורה לאותם אלו שסובלים מפרוטקשן, אך יש בו (לעניות דעתנו) כדי לצמצם את החבות של אותם גורמים שסבלו מאירוע של הצתה כלפי צדדים שלישיים.

כידוע, סעיף 39 לפקודת הנזיקין מטיל חזקה על בעל השטח ו/או המחזיק ו/או בעל המיטלטלין ממנו פרצה והתפשטה השריפה. משמעות האמור, כי קיימת חזקה לפיה האש פרצה ו/או התפשטה בשל רשלנות של הנתבע/המחזיק.

סעיף 39 לפקודה מעביר את נטל ההוכחה למחזיק הנכס שממנו יצאה האש, להראות כי לא התרשל בקשר למקור האש או התפשטותה. מלשון הסעיף עולה, כי המחזיק יוכל לעמוד בנטל שהוטל עליו רק אם יראה כי נקט באמצעי זהירות כאלה עד שאין להניח כי האש פרצה מחמת רשלנותו.

חזקה זו, ככל חזקה אחרת, ניתנת לסתירה, אך הנטל בהקשר כבד עד מאוד. משמעות העברת נטל הראיה הינה כי מוטלת על הנתבע/המחזיק החובה להביא ראיות שיש בהן כדי להצביע על הסיבה שגרמה לנזק ולשכנע, מכוח עודף ההסתברויות, שאין לייחס את פרוץ השריפה לרשלנות מצידו.

"משברור שפרצה מדירתם של הנתבעים (ואף אין מחלוקת בעניין זה), מתקיים האמור בסע' 39 לפק' הנזיקין וקמה חזקה שהנתבעים אחראים לשריפה ולנזקים שגרמה. הנתבעים לא השכילו להפריך את החזקה ולהוכיח (להבדיל מהעלאת השערות ללא בסיס בחומר הראיות ואף בניגוד לו) מהי הסיבה לשריפה וכי סיבה זו אינה מקימה אחריות מצידם. על כן אין לי אלא לקבוע כי האחריות לשריפה מוטלת על הנתבעים. הם גם לא הוכיחו קיומו של אשם תורם מצד התובעים, ועל כן אחריות הנתבעים היא לכל הנזקים שנגרמו בשריפה". (ת.א (ראשל"צ) 3745/05 מליחי חיים נ' שת דוד).     

עם זאת, לחזקה האמורה המטילה חבות על הגורם שמחזיק בנכס ממנו יצאה האש, ישנו חריג משמעותי שיש בו כדי לשלול את האחריות. ככל שיתברר כי מדובר בהצתה, אזי, ככלל, בתי המשפט יטו שלא לחייב את המחזיק בנכס כלפי צדדים שלישיים אליהם התפשטה האש.

במקרה של הצתה קשה לייחס למחזיק (הגורם אצלו פרצה האש) עניין של צפיות. קשה לראות במחזיק כמי שיכל לצפות את מעשה ההצתה וזאת כאשר אין אינדיקציה לאיום עסקי ואישי על המחזיק. בית המשפט קבע לא אחת, כי אין לצפות מאדם סביר שיצפה שרכושו יוצת, ואין לומר עליו שהתרשל כשלא נטל על עצמו את המעמסה של השקעת משאבים למניעת סכנת הצתה.

 בע"א 4473/93 יער זאב נ' הסנה חב' ישראלית לביטוח בע"מ, קבע בית המשפט העליון, כי כאשר אין אינדיקציה לאיום עסקי ואישי על בעל עסק שעסקו הוצת, אין עליו לצפות למעשה מסוג זה והוא פטור מאחריות: "באין כל נסיבות מיוחדות אשר יצביעו על חשש להצתה, האם מוטלת חובה על כל בעל עסק או מחזיק במקום כלשהו – אף ללא כל אינדיקציה לחשש כזה – לצפות מעשה הצתה המכוון כלפיו? האם קיימת הנחה שכל מקום מועד להצתה? האם מדיניות משפטית ראויה היא שייקבע כלל כי כל בעל עסק צריך לצפות הצתה של נכסיו, הצתה הטומנת בחובה גם סכנה לרכושם של שכניו, ולנקוט אמצעים למניעתה על ידי שיגדר את עסקו ויחזיק בו שומר? האם דרישה כזו, על כל העלות הגבוהה הקשורה בכך, הינה סבירה? נראה לי, שהתשובה לכך מתבקשת מאליה, סבורני, שבנסיבות שעל פיהן אין כל נימוק או עובדות שיצביעו על חשש כזה, אין לצפות מאדם סביר שיצפה שרכושו יוצת, ואין לומר עליו שהתרשל כשלא נטל על עצמו את המעמסה של השקעת משאבים למניעת סכנת הצתה. הטלת מעמסה כזו אינה דרושה ואינה סבירה. לכן התוצאה היא שבנסיבות המקרה, משהוברר כי לא היה יסוד לחשש להצתה וזו לא הייתה צפויה, לא הוטלה על המערערת חובה לנקוט אמצעים מיוחדים למניעתה".

בתי המשפט חידדו את הדברים וקבעו שלא די כי קיים חשש כללי לפגיעה בעסק אלא חייב שיהיה ממוקד וספציפי. בת.א. (ת"א) 178297/02 הכשרת הישוב נ' גראו גילי ואח' נקבע כי: "החשש אשר ניתן לומר כי הוא מחייב את בעל הרכב לנקוט אמצעים, אינו חשש כללי שמאן דהוא ינסה לפגוע באחר או לגרום נזק לרכושו, שאז הדבר מטיל על אותו אדם מגבלות בלתי סבירות שאין איש יכול לעמוד בהן. החשש חייב להיות ממוקד, ספציפי. ברור וקרוב לוודאי, הנתמך ע"י מידע כי במועד קרוב או קרוב אליו, עומדת להתרחש פגיעה ברכוש של אותו אדם. לכל אדם קיימים סיכונים בחיים, שמישהו, בכוונה, או בטעות, יפגע ברכושו. ברמה התיאורטית זוהי אף אפשרות קיימת וסיכון חיים סביר, ולא בכל מקרה כזה, יחוייב אדם אם אלמוני פגע ברכושו גם מתוך טעות בזיהוי, וכתוצאה מכך נפגע אחר".

מאידך, במסגרת ע"א 9212/99 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל צומצמה ההלכה ונקבע כי קיימת אחריות למרות שמדובר היה בהצתה שכן באותו מקרה התברר כי זריקה בלתי מבוקרת של פסולת בשטח פתוח, כאשר סכנת שריפתה או אפילו הצתתה הייתה בתחום הצפיות הסביר. "השלכת הקרטונים הדליקים בסמוך למבנים מאוכלסים יצרה סיכון להתלקחותם של אותם קרטונים, אף אם ההתלקחות הראשונית מקורה בפסולת שאינה שייכת למשיבה או בשדה הקוצים הסמוך. צדק בית-משפט השלום כאשר קבע כי היה על המשיבה לצפות כי "השלכת פסולת דליקה בכמויות גדולות יוצרת סיכון של דליקה מקרית כתוצאה משביב אש מקרי, כגון סיגריה שהושלכה למקום", או "פיתוי ל'מעשה קונדס' ואפילו להצתה מכוונת". דרכן של דליקות שהן נגרמות על-ידי גורמים מגורמים שונים, שלא תמיד ניתן לצפות אותם במדויק. ... הנזק הצפוי מהתממשות הסיכון שיצרה המשיבה היה גבוה מאוד. המדובר הוא בסיכון לחיי אדם, שאין להם מחיר, וסיכון לרכוש רב שהיה בבניינים הסמוכים לערימת הפסולת ולבניינים עצמם. לעומת זאת אמצעי הזהירות שהיה על המשיבה לנקוט היה פשוט, זול יחסית ומקובל: פינוי הפסולת באמצעות חברה העוסקת בכך. הילכת יער זאב שעליה סמך בית-המשפט המחוזי "ככתבה וכלשונה" אינה ישימה במערכת העובדות שלפנינו. בנסיבות המקרה ההוא נקבע שהנתבעת לא הייתה צריכה לצפות אפשרות של הצתה יזומה במבנה שבחזקתה, ושנקיטת האמצעים למניעת סכנה כזו לא הייתה באחריותה; מה שאין כן במשיבה שגרמה לזריקה בלתי מבוקרת של פסולת בשטח פתוח, כאשר סכנת שריפתה או אפילו הצתתה הייתה בתחום צפיותה הסבירה."

הנה כי כן, במקרים של פרוטקשן (ללא התראה ואיום מוקדם ממוקד) שגרם נזק גם לצדדים שלישיים (עקב התפשטות האש) עשוי בית המשפט לשלול את הפיצוי כלפי הצדדים השלישיים. רוצה לומר, בית המשפט עשוי לשלול פיצוי לצד שלישי בגין נזק שנגרם לו עקב התפשטות שריפה שפרצה על רקע של הצתה בזדון (כדוגמת פרוטקשן), אלא אם וככל שיתברר כי מדובר באירוע צפוי (נוכח איומים שניתנו עובר לאירוע) ו/או ככל שיתברר כי המחזיק יכול היה לצפות את סכנת השריפה ולמנוע אותה (כדוגמת המעשה בעניין "ציון" לעיל).

כאמור, אין במאמר זה בשורה לאותם אלו שסובלים מפרוטקשן, אך יש בו כדי לצמצם את החבות של אותם גורמים שסבלו מאירוע של הצתה, כלפי צדדים שלישיים. מאידך, יצוין כי לאחרונה הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק להתמודדות עם תופעת נטילת דמי חסות, התשפ"ג–2023.